ירושלים נמצאת במקום השלישי בסדר החשיבות של המקומות הקדושים לאיסלאם ולמוסלמים. לפניה ניצבות - על פי הסדר - מכה ואלמדינה.

מכה הראשונה בסדר החשיבות - היא העיר בה נמצא המקום הקדוש ביותר לאיסלאם, הכעבה (האבן הקדושה), והיא גם כוון התפילה של המתפללים המוסלמים.

חשיבותה של ירושלים למוסלמים נובעת משני מניעים, שניהם ממוקדים באמונה כי הנביא הוא הקובע את הלכות החיים והתפילה ומעשיו הם מעבר לבינה האנושית.

אולא אלקבלתיין (כוון התפילה הראשון)  על פי המסורת המסלמית קבע הנביא מחמד לראשונה את כוון התפילה לראשונה לירושלים. המחקר טוען , כי מטרתו ל הנביא מחמד היתה ליצור עבור היהודים והנוצרים אפשרות למכנה משותף עם האסלאם כדי שיוכלו להזדהות עם הדת החדשה. אולם, שני תנאים גרמו לשינוי כוון התפילה: א. היהודים לא התאסלמו בהמוניהם כמצופה מהם. ב. לא ניתן היה לעקור את המסורת של הכעבה מן השבטים שהתאסלמו (כזכור, הכעבה היתה מקודשת גם בתקופת הג'אהליה).

מסג'ד אלאקצאא'  המסגד הקיצון. על פי המסורת המסלמית זהו המסגד אליו ביצע הנביא מחמד את האסראא וממנו ביצע את המעראג'. על פי המחקר, בתקופה בה ביצע מחמד את האסראא לא היה כל מבנה על הר הבית. מסגד אלאקצאא' נבנה רק בתקופה האמיית (על ידי הח'ליפה עבד אלמאלכ במאה ה-7). כיום, מתייחסים המסלמים אליו ואל כיפת הסלע כאל מכלול אחד והוא זה המעניק לירושלים את קדושתה ואת מקומה המיוחד באסלאם.

כעב אלאחבאר  יהודי תימני שהתאסלם בימי הח'ליפה הראשון, אבו בכר. נילווה אל חילותיו של עמר, הח'ליפה השני, כובש ירושלים. על פי המסורת המסלמית הוא העביר אל האסלאם מסורות יהודיות רבות, ולכן כונה "מן אלאחבאר" - מן החברים. עוד מספרת המסורת כי הוא זה שציין בפני הקצין האחראי על כיבוש העיר, ובפני הח'ליפה עמר כשביקר בעיר, את מקומה המשוער של אבן השתיה (שהסתבר כמוטעה).

אבן השתיה שתיה - מלשון תשתית, והכוונה לאבן המהווה את טבור העולם ותשתית האנושות. המסורת המוסלמית מספרת כי בזמן שביצע מחמד את המעראג', הוא עמד על אבן השתיה כדי לעלות ממנה לשמיים. על האבן מוטבעת טביעת כף רגלו של הנביא וכן, כף ידו של המלאך ג'בריל אשר דחף אותה אל הארץ משום שרצתה להתרומם ולעלות יחד עם מחמד לשמיים. ( אבן השתייה מקודשת גם ביהדות והיוותה את "קודש הקודשים" בבית המקדש). כיום, לא ניתנת גישה למאמינים אל האבן ישירות מחשש לפגיעה במקום הקדוש ורק בכירי המערכת האסלאמית בירושלים רשאים להיכנס אל המקום בו היא מצויה.

קבת אלצחרה - "כיפת הסלע" נבנתה בשנת 691 , ככל הנראה, ע"י הח'ליפה האמיי עבד אלמאלכ. המקום נבנה כדי להדגיש את אופיה המסלמי של העיר ואת קדושתה לאסלאם, כניגוד לעשרות הכנסיות הפזורות בעיר. המבנה הוא דמוי בזיליקה (כנסיה גדולה), שקירותיו ושעריו מעוטרים בפסוקי קראאן (בעיקר כאלה המתפלמסים עם הנצרות). צורתו של המבנה מעוגלת והוא מוקף בשני מתומנים. במרכז העיגול, בדיוק מתחת לכיפה, מצויה אבן השתיה. כל המבנה הארכיטקטוני הזה נועד כדי להדגיש את היותו של המקום מרכז העולם. חשוב לציין: המקום אינו מסגד ולא ניתן להתפלל בו!

מסעי הצלב  ירושלים נכבשה ע"י הצלבנים בשנת 1099 לאחר קרב ארוך וממושך, אולם כיבושה לא עורר זעם או זעזוע בקרב המסלמים. אדישות זו מוסברת ע"י כך שהמסלמים לא ייחסו לכיבוש זה חשיבות רבה, וחשבו שלא ימשך זמן רב ולא קישרו בין כיבוש העיר להשתלטות נוצרית-דתית עליה ועל ארץ ישראל כולה. גם כאשר הפכו הצלבנים הנוצרים את מסגדי העיר לכנסיות והכריזו עליה כבירתם לא עוררו הדברים תגובה מסלמית אלא להיפך: חלק מהעלמאא' ראו בזה הצדקה לגישתם הממעיטה בקדושת העיר. רק בשנת 1144, כאשר השליטים המסלמים של תורכיה קראו לג'האד על הנוצרים, החלו המסלמים לייחס חשיבות לכיבוש העיר, לא ממניעים דתיים אלא ממניעים פוליטיים. משחררה של ירושלים מן הכיבוש הנוצרי היה צלאח (אל)-דין, בשנת 1174.

צלאח (אל)דין אלאיובי שליט מסלמי, ממוצא כורדי, אשר הצליח לאחד את המסלמים למלחמה בצלבנים הנוצרים שכבשו את א"י ואת ירושלים. בשנת 1174 כבש מידיהם את האיזור כולו ופרץ את חומות ירושלים ביום החג המציין את האסראא' והמעראג'.

תלת א(ל)חרמיין השלישית מבין המקומות הקדושים לאסלאם (מכה, אלמדינה, ירושלים). העלמאא' הבכירים אשר חיברו את פצ'אאל אלקדס נתנו לירושלים את מעמדה המכובד והחשוב, אך השונה לגמרי ממעמד החג'. ביקור בעיר מוגדר כ"זיארה" (ביקור בעל ערך דתי), והיא זכתה בתואר אולא אלקבלתיין.

אלקדס - "הקדושה" אחד משני כינוייה של העיר ירושלים שאומצו בשפה הערבית במאה ה-7. מקור המושג בקדושה המיוחסת לעיר ביהדות והכינוי ניתן לה בשפה הערבית על מנת להתאים את "מילון המושגים" של העיר לתושביה. ירושלים נחשבת, מאז התקופה האומיית, למקום השלישי בקדושתו לאסלאם, והעיר מכונה בשם אלקדס עד היום. לאור קדושתה של ירושלים למסלמים היא לא שימשה מעולם בירה של מדינה מסלמית (בדיוק כמו הערים מכה ואלמדינה). הדבר מחזק את כוחה הדתי של העיר ואת אחידות האמונה בנוגע לקדושתה.

מעמד ירושלים בימי השלטון הירדני - (1949-1967) בשנים אלה היתה ירושלים מחולקת כך שרק חלקה המזרחי היה תחת שלטון ירדן. בשטח זה נכללו המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות. חשיבותה של ירושלים עבור הירדנים החלה כאשר עבדאללה הראשון (סבו של המלך חסין) נרצח על מדרגות מסגד אלאקצאא'. בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 ניסה המלך חסין לבסס את מעמדו בעולם הערבי ע"י שיפוץ כיפת הסלע (לאחר "תחרות" עם ערב הסעודית ותוך מכירת נכסיו האישיים למימון השיפוץ). לאחר נפילת העיר בידי ישראל הפך השלטון הירדני את חג האסראא' והמעראג' ליום המציין את כיבוש העיר בידי ישראל.

מעמד ירושלים על פי התפיסה האיראנית לאחר הפיכת ח'ומייני - (1979) האייתוללה ח'ומייני העניק לירושלים מעמד חשוב בהגותו הדתית-מדינית, בהתייחסות תכופה לעיר הנמצאת תחת שלטון זר (ציוני). איראן חוגגת את יום ירושלים ביום השישי האחרון של חודש הרמצ'אן, ובתקופת מלחמת איראן-עירק שבויים מ"משמרות המהפיכה האיראניים" שנפלו בידי העירקים נשאו מפות שציינו את מהלך הג'האד מכרבלא לירושלים. בהמשך לדבריו של ח'ומייני, מייחסים אירגונים פונדמנטליסטים שיעים, כגון חזבאללה, חשיבות רבה לשחרור העיר משלטון זר ("הדרך לירושלים עוברת בביירות").

חשיבות ירושלים לתנועה הלאומית הפלסטינית התנועה הלאומית הפלסטינית גילתה רגישות לנושא ירושלים כבר מראשיתה. מקימה, חג' אמין אלחוסייני, שהיה המפתי של ירושלים, הבליט והדגיש את מעמדה המיוחד של העיר למסלמים בכלל ולערביי ארץ ישראל בפרט. הוא קבע כיעד מרכזי של התנועה את השמירה על אופייה המסלמי-ייחודי של העיר מול המזימות הציוניות לבנות במקום את בית המקדש השלישי. אלחוסייני הצליח במשימתו והרעיון גרם להפיכת התנועה הלאומית הפלסטינית לתנועה עממית-המונית. יום האסראא' והמעראג' הפך ליום החג המרכזי של התנועה. ככל שהתחזק המאבק נגד הציונות הודגש יותר ויותר רעיון ג'האד אלקדס בקרב ארגוני טרור אסלאמיים (למשל: אינתיפדת אלאקצאא', גדודי אלאקצאא' וכ').

 

מניע ראשון: בראשית דרכו של הנביא מחמד, לאחר שהיגר ממכה לאלמדינה, הוא קבע כי ירושלים תהיה כוון התפילה, כנהוג אצל היהודים. על פי חוקרים מודרניים, דבר זה נועד כדי למשוך את תושבי היהודיים של אלמדינה אל חיק האיסלאם. לאחר שלא עלה בידו לשכנעם להתאסלם שינה את כיוון התפילה אל עבר המקום שהיה הקדוש ביותר בחצי האי ערב עוד קודם לעליית האיסלאם (וכנראה ללא כל קשר אליו) - היא הכעבה שבמכה. אולם מאז ועד היום ניתן למצוא התייחסות לירושלים כאל "כיוון התפילה הראשון" (אולא אלקבלתיין).

מניע שני: מקורו באמונה המוסלמית במסעו הלילי של הנביא מחמד ובעלייתו השמיימה. על פי האמונה, עוד כשגר במכה, בשעת חצות בלילה בהיר אחד ניגלה המלאך גבריאל לנביא מחמד כשהוא מביא עמו סוסה אצילה בשם "אלבוראק" ומצווה על הנביא לעלות עליה. הסוסה הייתה בעלת ראש אדם, גוף של סוסה וזנב טווס, דבר שאיפשר לה לרחף מעל לקרקע ולנסוק במעוף מהיר ממכה לירושלים. בהגיעו לירושלים ציווה המלאך גבריאל על מחמד לקשור את הסוסה לאבן ולעלות על האבן.....בסיימו לעשות כן על הנביא בסערה השמיימה, שם פגש את אללה והנביאים, ולאחר דיון במהות שליחותו והדת שהוא מקים - שב אל האבן, עלה על "אלבוראק" ושב לעיר מכה עוד לפני עלות השחר. יש לדבר הוכחה בדמות סימן על האבן: טביעת כף רגלו של הנביא, אשר נראית היטב על הסלע. כובשיה המוסלמים של ירושלים בשנת 638 (לאחר מותו של מחמד), הקימו את מסגד סביב האבן הקדושה (שאינו משמש כיום מסגד בפועל) הקרוי "אל-אקצא". על פי המסורת המוסלמית את מיקום האבן על הר הבית גילה למוסלמים יהודי תושב ירושלים שהתאסלם. אולם כל זה אינו ניזכר בקראן, אלא רק בתורה שבע"פ. למעשה ירושלים איננה נזכרת כלל בקראן, אלא רק המושג "מסגד אל-אקצא"...

מסגד אל-אקצא: פירוש השם הוא המסגד הקיצון. הכוונה לאזור הר הבית בו היה ממוקם בית המקדש היהודי, ובסמוך אליו מצויים גם המקומות הקדושים לנצרות בירושלים. השם נובע מהפסוק הראשון בפרק 17 בקראן האומר: "ישתבח שמו של זה אשר הסיע את עבדו בלילה מן המסגד אל-חראם (=הקדוש, והכוונה למסגד שבמכה) אל המסגד הקיצון (=אל-אקצא) אשר ברכנו את סביבותיו...". לא ברור לאיזה מסגד בדיוק כיוון הנביא בנבואתו (כי בירושלים לא היה אז מסגד) הכובשים המוסלמים קיבעו את האמונה במקום הקדוש הנמצא בהר הבית ושממנו, כנראה, עלה הנביא השמימה. ומה אחרי הנביא מחמד? למעשה, לא הרבה. ירושלים לא היתה מעולם בירה של מדינה מוסלמית (והיו כמה וכמה כאלה), ולא טופלה וטופחה כל עוד שלטו בה המוסלמים. חשיבותה עלתה בעיני המוסלמים בעיקר בתקופות שבהן נשלטה העיר על ידי אוייבי האיסלאם, הנוצרים (בתקופת מסעי הצלב, הנוצרים הצלבנים הפכו את ירושלים לבירתם ושרפו כליל את המסגד) והיהודים (במאה ה-20, עקב התעוררות הציונות ובעיקר לאחר מלחמת ששת הימים). העיר, ובעיקר הר הבית, המסגד וכנסיית הקבר הקדושים ל-3 הדתות היוו גורם מרכזי במאבקי כוחות ובמלחמות דת לאורך השנים. המוסלמים מדגישים תמיד כי המאבק אינו רק על המסגד עצמו, אלא על כל האזור שכונה בימי הביניים "אלארד אלמקדסה" (הארץ הקדושה), וכולל את כל העיר וסביבותיה. ההגדרה הרחבה ביותר של המושג כוללת את כל איזור א"י המערבית. הדגש נוסף של המוסלמים מגדיר את מאבקם כמאבק פוליטי בעיקרו: אין להם דין ודברים עם היהודים (או הנוצרים) באשר הם, אלא רק עם השליטה הפוליטית שלהם על המקומות המקודשים לאסלאם. על פי חוקי וכללי האיסלאם היהודים והנוצרים ראויים לחיות חיי דת ותרבות מלאים ומוגנים כל עוד הם מקבלים את סמכותו ומרותו המדינית של האיסלאם. וכיום??? גם במאה ה-20, לאחר הקמת מדינות ערב המודרניות, לא הייתה ירושלים נושא לויכוח או מיקוח פוליטי עד להקמת הרשות הפלסטינית. (גם הערים הקדושות מכה ומדינה לא משמשות ערי בירה, וגם כאשר נשלטה העיר העתיקה ע"י ירדן לא הפכה אותה לבירת המדינה ההאשמית). לאט, בהדרגה אך בבטחה הרשות הפכה את העיר למרכז המאבק המדיני שלה ולבירתה העתידית. בכל מקום בו מופיעות תמונות המשרדים הרשמיים של הרשות מופיעה תמיד תמונת מסגד אל-אקצה וסביבותיו. הרשות גם מפעילה ומממנת חלק מפעילות משרדי הוקף, ההקדש הדתי המוסלמי האחראי על מקומות קדושים ומבני דת, ובכלל זה פיתוח חלקי בהר הבית. מי ברשות הפלסטינית פועל בנושא? כמעט כולם. החל מפייצל חסייני, האחראי על "תיק ירושלים" ברשות (טוב, הוא גם גר בעיר אז קצת קשה לפנות אותו משם...), דרך פעילות של מנגנוני בטחון פלסטיניים בעיר העתיקה ובכפרים הפלסטיניים שסביבה, וכלה בארגוני-משנה של ארגון הפתח. המטרה המרכזית העומדת כיום לנגד עיניו של ערפאת היא ליצור אחדות סביב נושא ירושלים וסביב תפקידה ומקומה של הרשות הפלסטינית בעיר. אחדות = כל ערבית ובינלאומית כאחד. זאת ועוד: ישנו גוף בינערבי, בראשו מלך מרוקו, העוסק בנושא ירושלים ("ועידת ירושלים", היות וזו העיר הקדושה היחידה שאינה בשליטה מוסלמית). גוף זה אמור לכנס בעוד זמן קצר ועידה כלל-אסלאמית (לא רק ערבית!) לדון בנושא ירושלים, ומן הסתם יאסר ערפאת מעוניין לבוא לועידה "עם קבלות" בעניין ירושלים: אם לא הישגים ממשיים, אזי לפחות היכולת לומר: "עשיתי הכל למען ירושלים".

מושגים

פצ'אאל אלקדס (ספרות שבחי ירושלים)  אוספי סיפורים ושירים המהללים ("פצ'אאל") את העיר ירושלים וסגולותיה המיוחדות. החלה להופיע במאה ה-11 ונכתבה בידי תושבי העיר וסביבותיה, בהם גם עלמאא' בכירים. ספרות השבחים הורכבה ממחרוזות חדית'ים שהיללו את העיר והארץ, ורבים מהם עסקו ביום הדין.